טיול רומנטי בעין בוקק - וידויו של וורקוהוליק במאה ה 21
או, איך להיות ספונטני רגיש ורומנטי בים המלח ולהישאר בחיים
לפני הכל הרשו לי לפתוח בהצהרה "אני ערן, הייטקיסט מרמת גן, יצאתי לטיול רומנטי בעין בוקק", בעבר אני מניח שלא הייתי מגיע לכך בכלל אבל לשמחתי המציאות גורמת לכולם להשתנות.
בשנתיים האחרונות עת אותיות לטיניות כמו אלפא, דלתא ואומיקרון החלו לרדוף אחרינו ,הסתננה לתוך השיח אוירה שמאשימה את העידן החדש במשבר העולמי שפקד אותנו, ובמיוחד את ההתמסרות שלנו לעבודה, וורקוהוליזם קוראים לזה, אני חייב להתוודות כאן ועכשיו, אני וורקוהוליק.
אבל אני, תתפלאו, וורקוהוליק גאה. כן כן, יש דבר כזה, אני אוהב את החיים החדשים שלנו שבאו בעקבות מהפכת הטכנולוגיה בכלל והאינטרנט בפרט, חיינו מעולם לא היום נוחים יותר ואני סקרן כל הזמן לדעת מה הם החידושים הבאים.
העובדה שאני עובד המון שעות ולפעמים בשעות לא שעות לא מפריעה לי ולא פוגמת בסיפוק העצום שאני מרגיש, להיפך, המאמץ והאתגרים רק מדרבנים אותי עוד ועוד, אני מניח שניחשתם נכון שאני עובד הייטק, כבר שש שנים מאז שסיימתי את הלימודים שלי והתחלתי לעבוד, והדבר המשמעותי הנוסף היחידי שהצלחתי להכניס אל תוך חיי העמוסים, וגם זה קרה רק בשנה האחרונה, הוא קשר זוגי אמיתי, שלא היה בתוכניות שלי אבל בכל זאת הגיע והפך להיות חשוב בעבורי, או יותר נכון לומר ששירה הפכה להיות חשובה בשבילי.
את שירה הכרתי במשרד, האמת שזו דרך נהדרת להכיר בנות היום, במסיבות או בבילויים אני בדרך כלל לא במצב צבירה להיכרויות ושיחות נפש, לכן כמעט אף פעם לא יצא לי להכיר מישהי נורמלית בבילוי, ובאתרי ההיכרויות באינטרנט אין לי סבלנות לשוטט, זו הסיבה שבשבילי להכיר מישהי בעבודה זה פשוט מושלם.
את שירה פגשתי במקום הכי בנאלי בעולם, בפינת הקפה, האמת שאני נפלתי ברשתה כהרף עין, הבעיה הייתה שלא הייתי היחיד, וכאשר חיטטתי עליה ברשת גיליתי שהיא מחפשת בחור רגיש רומנטי וספונטני, היות ובשלב ראשון להיות רומנטי או ספונטני יכול להרחיק אותה בבהלה בחרתי במהלך של רגישות כאשר בנון שלנטיות הוספתי לעצמי חלב לנס הקפה והנחתי לידה קרטון חלב סויה, לנוכח מבטה השואל, עניתי תשובה מוכנה מראש, שהוצאתי לעצמי חלב וראיתי שהיא מכינה לעצמה גם נס אז כבר הוצאתי בשבילה את החלב סויה, כי הבחנתי לפני שכך היא שותה את הנס קפה שלה, "אני מקווה שזה בסדר", הפטרתי באגביות תוך שאני בוחש את כוס הקפה שלי, זה פעל כמו בקסם, מה שהוביל למצב שאנחנו נמצאים בו היום, למגינת ליבם של כמה מחברי לעבודה.
ביום חמישי האחרון חזרנו ביחד מהמשרד לדירתנו שברמת גן, זה נוהג שסיגלנו לעצמנו, כי ימי חמישי בדרך כלל הם ימי מסירת פרויקטים ויש בהם סוג של נפילת מתח לאחר שבוע לחוץ ולעיתים אף לחוץ מאד ואפילו מתסכל.
הנסיעה ההיא הייתה לאחר שבוע מתיש במיוחד, בנסיעה, שירה פתאום ליטפה את עורפי, ואמרה בשובבות צינית שמאפיינת אותה ושכל כך כבשה את ליבי, "מוזר שאני כל כך אוהבת אותך, כל חיי חלמתי על בן זוג רגיש, רומנטי וספונטני, נו מילא, מזל שאתה כזה חתיך אחרת בכלל לא הייתי מבינה מה אני עושה איתך".
לאחר פרץ הצחוק של שנינו, אמרתי בטון נעלב, "מה אני לא רגיש? מרוב שאני רגיש התחלתי בעצמי לשתות חלב סויה", התגובה שלי רק גרמה לה לצחוק יותר ולפלוט בין פרצי הצחוק, "אתה שותה חלב סויה לא בגלל שאתה רגיש יקירי, זה רק בגלל שאתה עצלן".
הנסיעה עברה באווירה צוהלת ובעודה מקלחת מעליה את השבוע, התחלתי לגלגל במוחי שאני חייב להפתיע אותה במחווה רומנטית וספונטנית.
אתם מבינים, אני מאד רוצה להציע לה נישואין, אבל אני חושש שהיא עלולה לסרב לי, כי למרות ששנינו אוהבים זה את זה ואוהבים את העבודה שלנו, זו עובדה שאני לא מוצא את הזמן והדרך להראות לה שאני גם יכול להיות ספונטני ורומנטי, זה הלופ שהכנסנו את עצמנו אליו בעבודה שמונע ממני להראות לה צדדים אלו באישיות שלי, זה לא שאני רומנטיקן ללא תקנה, אבל אני יודע להיות רומנטי אם אני רוצה.
תוך כדי שהיא מאריכה במקלחת החלטתי בספונטניות על מהלך ספונטני, טיול רומנטי לים המלח, אני הולך לעשות לה מחווה ספונטנית משמעותית, על החיים ועל המוות, וכל הזמן גירשתי את הספקות ממוחי ששכרי עלול לצאת בהפסדי אם החוויה לא תהיה טובה, אבל זה בדיוק המשמעות של ספונטניות, אין מה לעשות או שנותנים לספונטני שבי להוביל או שהמתכנת יוביל אי אפשר ששניהם יובילו.
בזריזות הורדתי לבגאז' הרכב שלנו אוהל איגלו זוגי, שני מזרוני יוגה את השמיכה מהמיטה שלנו ושתי הכריות, זרקתי לתוך הצידנית חלב סויה, קופסת שימורי שעועית וחבילת נקניקיות קפואות, והעמסתי את ערכת הקפה וסיר הפוייקה הישן שמשמש אותי רק למילואים.
כששירה יצאה מהמקלחת כבר הייתי בחזרה בדירה שלנו מפנה כלים מהכיור אל תוך המדיח,
"יש מלא מים אש, כנס", היא זרקה לעברי בעודה פוסעת לחדר השנה שלנו מנגבת את שיערה הרטוב.
"ערן מה קרה לשמיכה והכריות שלנו שמעתי אותה שואלת מתוך חדר השינה שלנו",
"ארזתי אותם הם באוטו" עניתי לה באדישות מעושה והמשכתי במלאכתי.
השתיקה שהשתררה הייתה ארוכה מידי לטעמי ושאלתי אותה אם הכל בסדר,
היא יצאה מחדר השינה לבושה כבר בפיז'מה המצחיקה שלה, "מה אתה עוזב אותי?" שאלה בטון נעלב,
מה פתאום עוזב אותך מצחיקולה עניתי לה, אנחנו יוצאים לחוויה רומנטית בארץ ים המלח, הזדרזי והחליפי את הבגדים ותיקחי גם תיק קטן עם כלי רחצה, מגבת, בגד ים ובגד להחלפה לשנינו.
איזה ארץ ים המלח בראש שלך, היא שאלה בהפתעה גמורה מהולה בחשדנות, מחר יום שישי אנחנו אצל ההורים שלך, לא שהייתי מתנגדת לא ללכת, לא בטוח שיש לי חשק לכל הרעש של האחיינים שלך, אבל אמא שלך תיעלב נורא,
אל דאגה, עניתי לה, עד קבלת השבת אנחנו בירושלים, אמרת שאני לא רומנטי ולא ספונטני, הנה, בואי נראה את הספונטניות שלך, קדימה, תני צ'אנס, אני רוצה לתפוס את השקיעה.
מה התוכנית? היא שאלה,
זה אני לא יכול לומר לך… זה יהרוס את הרומנטיקה וגם את הספונטניות, קדימה סמכי עלי, קחי רק מה שהצעתי ויאללה זזנו, עד שאני מסיים להתקלח, יצאנו…
הנסיעה מרמת גן לכיוון ים המלח עברה ביעף, הסקרנות וההתרגשות עשו את שלהן, שירה לא הפסיקה לפטפט כל הדרך כמה שהיא אוהבת את המדבר, וכמה שהיא מתה לקצת שקט, לא יותר מידי, כי בכל זאת כל הבילויים שלנו בשנה האחרונה היו כרוכים אך ורק במסיבות המוניות ורעש ושהיא בכלל לא זוכרת מתי היה לנו רגע קטן של שקט, זה לא שהיא אוהבת שקט במיוחד אבל לפעמים אחרי תקופה ארוכה של סערות שקט נראה כמו הפוגה מתבקשת, וכך היא המשיכה לפטפט ולהסגיר את התרגשותה, עד שהתחלנו לנסוע על כביש 90 מצפון לדרום בואכה ארץ ים המלח וקרני השמש האחרונות צבעו את הרי אדום שמולנו בכתום בוהק שהשתקפו על המים השקטים ונשברו לצבעי תכלת וורוד, המחזה היה עוצר נשימה עד כדי כך ששירה השתתקה באחת.
"ווואו" הייתה המילה הראשונה שהיא הוציאה מפיה וגרמה לי לעונג לא צפוי שנמתח לאורך גבי, עד עכשיו הכל נראה מבטיח, חשבתי לעצמי, ספונטניות, צ'ק, רומנטיקה, צ'ק, רק שיימשך כך התפללתי בתוך תוכי.
הצבעים אכן עשו את שלהם ושירה החלה מתכנסת אל תוך עצמה, ונראה היה ששלווה ממלאת אותה, זו הייתה שירה שעדיין לא יצא לי לפגוש.
לחוף עין בוקק הגענו מצפון ומול מלון דייוויד הצפוני ביותר ברצועת בחוף, נכנסתי לכיוון שפת הים עם השלט המכריז בחגיגיות "חניון קמפינג עין בוקק", החנתי ובזריזות זרקתי את הציוד שלנו בנקודת תצפית מהממת לכיוון מזרח, השמש כבר שקעה והירח עדיין לא האיר את השמים, אור ההתמצאות של החניון הספיק לי בשביל לארגן לנו את הפינה שלנו במהירות, והצעתי לשירה שנעשה טיול רגלי קצר לאורך הטיילת החדשה לחלץ את עצמותינו.
ההשפעה המהירה של ים המלח נתנה את אותותיה בנו במהירות הבזק, מיד עברנו מרמה אנרגטית גבוהה לרגיעה מוחלטת, חשבתי שזה ממחיש היטב את המושג המתמטי מינימום מקסימום… הטיול שעשינו לאורך הטיילת החדשה הכניס אותנו לאווירת ים המלח עוד ועוד, בקניון החדש שלא יצא לאף אחד מאתנו להיכנס אליו בעבר, ישבנו לשתות קפה וחלקנו עוגה כהרגלנו, ולאחר מכן שמנו פעמינו בחזרה אל ה"זולה" שלנו שבחניון הלילה.
קרדיט תמונה: חיים אביב
האווירה עשתה את שלה, והעברנו ערב קסום, שם על החוף, במקום הנמוך ביותר בעולם, בארץ ים המלח, שירה פרגנה לי על יכולות הכנת הפוייקה שלי, מוזר היה לי להבין רק ביום הזה ששירה מעולם לא שמעה אפילו על היכולת הזו שלי שהייתה מפורסמת מאד בין חברי ליחידה, כי אצלנו אין מילואים בלי הפוייקה של ערן, היא מצידה מצאה את כל הסיטואציה כטריגר לשלוף ממעמקי זיכרונה סיפורי ילדות הקשורים לפעילויות פוייקה וטבע שעשתה עם משפחתה כילדה קטנה, התרגשתי להיות שותף לסיפורים האישיים שלה כמו גם להבין שבלי לדעת המהלך הספונטני הזה שלי חיבר אותי אל הזיכרונות הכי פרטיים שלה, קיוויתי שהמהלך הזה יקנה לי נקודות אצלה בשם הספונטניות אבל לא העליתי בדמיוני שזה יקשור ביני לבין חלק רגשי חם ואוהב שטמון בנפשה.
השבוע וההתרגשות עשו את שלהם וכך, גם התוכנית שלי על כן עודדתי אותה, מה שלא היה קשה במיוחד, להקדים ללכת לישון, כי אני רוצה לקום לזריחה, היא צחקה עלי קצת, כי אני ידוע בתור אחד שמתקשה להתעורר, אבל אני כבר כיוונתי את השעון המעורר שלי לזמן הנכון, וכך נרדמנו שנינו כמו תינוקות, וכשהשעון רטט ליד ראשי התעוררתי מיד, בעיקר כי נדמה היה לי שלא ישנתי כלל, הצלחתי לצאת מהאוהל שלנו מבלי להעיר את שירה והחלתי מתפעל לנו כוס קפה חם, לקראת הזריחה.
אטרקציות בעין בוקק?
ברגע הנכון, רגע לפני שהשמש החלה לבצבץ מאחורי הרי אדום, הערתי את שירה בעדינות, וישבנו שנינו צמודים זה לזה והתבוננו בשתיקה רומנטית על הזריחה המדהימה ולכאורה בלתי אפשרית בשום מקום בישראל אלא רק כאן, וזה מה שהופך את עין בוקק לאטרקציה יוצאת דופן בים המלח, משום שבישראל השמש שוקעת בים ולא זורחת בו, התחושה הזו של זריחה מעל ים המלח נותנת תחושה שכדור הארץ מסתובב פתאום הפוך… אור הבריאה החל לגלוש מהרי אדום וצבע את הים בצבעי ורוד תכלת וכתום עד שהשמש נחשפה לחלוטין.
לאחר כשעה מאז שהשמש החלה לזרוח ורגע לפני שהחל לעלות גם החום המפורסם של ים המלח, יצאנו לטיול קצר לחילוץ עצמות לאורך שפת ים המלח לכיוון צפון נדהמים מהמחזות המיוחדים שיוצרים צבירי המלח בקרבת החוף, שהם אולי האטרקציה הכי מיוחדת במקום הנמוך בעולם , חזרנו בדממה וארזנו בזריזות את הזולה הצנועה שלנו ונסענו לאחד מבתי המלון בעין בוקק, אחד מיני רבים, שמציעים חווית ספא חד יומית, הזמנו לשנינו טיפולים, ונהנינו מבריכות הגופרית, ורק לאחר מכן הלכנו לאכול ארוחת בוהוריים עשירה, משהו בטיפולי הספא הביא לכך שהגענו רעבים לחדר האוכל ולא הפסקנו לצחוק על עצמנו שיש סיכוי שמהצד אנחנו נראים קצת כמו שני נוודים מורעבים, אבל לא היה איכפת לנו…
את שלב העיכול העברנו ליד הבריכה המוצללת שבחוץ, עם קוקטיילים קיצים טעימים, שמרוב שהם טעימים שכחנו שהם גם מכילים אלכוהול ולאחר זמן לא מבוטל נאלצנו להודות שנהיגה כרגע לא באה בחשבון מה שהביא את שנינו לשקוע בשינה חסרת דאגות מכוסים במגבת חוף על מיטת השיזוף שעל שפת הבריכה.
כשהתעוררנו היה כבר שעת צהריים מאוחרת ושנינו היינו המומים מכך שישנו ככה בחוץ ללא הפרעה במשך שלוש שעות, התקלחנו במלתחות, התלבשנו וישבנו לכוס קפה אחרון לפני צאתנו לכיוון ירושלים.
לפני שקמנו לצאת לדרך, שירה הניחה את ידה על כף ידי, "אני הולכת לומר לך משהו שלא אמרתי מעולם לאף אדם, אני חושבת שעכשיו אני מאמינה ללב שלי ללא שום סייגים, אני אוהבת אותך באמת. פתאום עכשיו, העובדה שאתה חתיך הפכה להיות התכונה הכי חלשה שלך…"
צחקתי ולרגע חככתי בדעתי אם לענות לה תשובה מתחכמת כזו או אחרת, אבל העדפתי לשתוק וליטפתי בידי את הקופסה שבלטה מכיס מכנסי מתחת לשולחן תוהה אם עכשיו זה הזמן הנכון לשלוף את הטבעת, או שאולי עדיף לי לחכות לערב ולעשות זאת בנוכחות משפחתי, כי בכל זאת, חבל שלא יהיה מי שיתעד את זה.
"אז מה זה אומר" הגבתי לבסוף, "שעכשיו אני צריך לשפר את המראה שלי?" שנינו צחקנו בחופשיות וקמנו לצאת לדרך, קבלת השבת בירושלים מחכה לנו.
